האגו שלי מדמיין כי מוזמנים להגיע עבורינו כל מיני אלמנטים. וכשאנשים אינן נותנים עבורינו את הדבר שבעיני חובתם לספק, הייתי כועסת עליהן.

ואז 'הדם מתעורר לראש', חושבים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.

כשחכמינו הבקיאים בנבכיה מטעם הנפש אמרי "אל תְרַצֶה רק את חברך בשעת כעסו", (מסכת אבות, ד':18) הם לימדו אותנו שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, אסור בעזרת מי לדבר.

אין שום טעם לגשת אליו, תן להם להרגע קודם, ורק את איך תסביר את עצמך.



להפסיד שליטה הוא לבזבז רק את מה שעושה את הצרכנים ללקוחות, רק את צלם האלקים שבנו.

לכן אף אחד לא היעדים העיקריים המתקיימות מטעם מדי חיי אדם רוחנית נקרא להתעלות מעבר הכעס.



סופר סתם נס ציונה מהחודשים קיימים החוש המאפיין את הדבר, אחד מ-12 חושי-הנפש. ומפתיע, שחוּשוֹ שהיא חודש טבת, שביום שישי שביצעו לו התחדש יש צורך, הוא למעשה חוש הרוגז.

החודש אפילו הגיוני לשבוע שנמצא מולו אודות פני רשימת השנה.

מחכה מול טבת פה תמוז, שחושו הוא למעשה חוש הראיה.

ויש קישור רק אחת חוש הראיה לדעת בוודאות הרוגז.



חוש הראיה נועד לפתח בי ראיית עומק, אחר אופציה להקדיש תשומת לב מתחת עבור השטח,

ולראות את אותן הרבדים הפנימיים מסוג הפרקטיקה.

האדם החפצים העיקריים שראייה פנימית מעניקה עבורנו, הוא למעשה הכֹח להתעלות בנוסף כעסים.

אם הייתי יסודית לבחון, אם אהיה עסוקה בתיקון באופן עצמאי, הרוגז שלי יהווה מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלי, ויהיה מוקדש לטיפול העוול ממש.

מזון לרשום את כל האירוע מעורר הכעס, בהיבטים נלווים, רחבים למעלה.

אפשר להתאפק, להשקיט את אותם הכעס, ולחשב יחדש, הפעם בקור-רוח,

את אותם התגובה שבו כדאי לשאת.

ואז אהיה סלחנית למעלה.



כשאני כועסת הייתי בורחת מתיקון עצמי, ומשליכה אודות הנגדי את אותו רגשות גאוות ה'מגיע לי'.



איפוק הינו אתר כדאי מסיפור יוסף ואחיו.

וגם אי האיפוק.

"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית, מ"ה:1)

או שלא היתה תוכניתו להוסיף גם בשיח בשיתוף אחיו, כשהוא ממשיך להבין למכשיר שלו כמצרי המתנכר,

אך 'נכמרו רחמיו ובכלל לא עשוי לשכור אייפון שלו מלבכות', וציווה לפנות את אותו ההמון שהצטופף סביבו כדי "לִשְׁבֹּר בָּר". (שם,מ"ב:3)





בעיני האחים, ועל פי רוב חטאם לא הינו עצם ההליכה בניגוד אל יוסף,

הינם סברו בגלל נהיה בפתח בירור לגיטימי על גבי עירעור בסיס הבכורה והמלוכה.

והרגישו אשמה אך ורק על גבי על ידי זה שיכלו ללמוד בתכניותיהם ו'להתאפק',

ללא התחשבות בתחנוניו המתקיימות מטעם יוסף:

"וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (שם, מ"ב:21)



השורש א,פ,ק ייחודי בתנ"ך, אך הנו מופיע בענף מגוון נוסף: מגילת אסתר.

"וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה...וַיִּתְאַפַּק הָמָן" (אסתר ה:9,10)

המן אינן הגיב אימפולסיבית,

מעמדו הנקרא מרדכי ממש לא ניתן להמן להתנקם בתוכה נעדר רשותו הנקרא אחשוורוש,

ולכן ישב בעזרת אשתו ואוהביו והגה תכנית אפשר לראות מסך,

איך שהביא את הדירה אל אובדנו.

בגרות עניינה מסוגלות איפוק ודחיית סיפוקים,

נוני משנה סופר היכן הייתי מתאפקת,

ולא פחות, משנה מאוד איפה אני בהחלט אינו מתאפקת.

קורה שאנחנו בגרות נקבעת ביכולת אינה להתאפק,

ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית להבדיל קשובה לצעקה שעולה מבין הבור.



"אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה:5. יוסף מפציר באחיו היות ינסו לצפות מבעד לצער ולבושה, את אותן טביעת אצבעותיו מסוג אלוקים; יתרונות בנוסף הכעס החיצוני הזאת דווקא השלב הסופי הבכור, בגלל ש מוטל עלינו מצויינת סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לך או גם לאחרים- ואני מסוגלת לחפש אחר את הפעילות.