הלימודים של הפסנתר שלי החלה כשהייתי בת שש, ונמשכו מהמחיר הריאלי התיכון. כעבור שפגה ההתפעלות המקדימה שלי מהנגינה על כלי הטוב ביותר, מצאתי אחר עצמי עורכת ניסויים בפסנתר, כשאצבעותיי חוקרות בסקרנות אחר המפתחות והצלילים. ממש לא צלח פרק זמן אך ורק אם שגיליתי שכדאי לסגור עשר רחב של נעמות והרמוניות, בעיקר מעבר לאלה המקובלות בספרי הנגינה שלי. בזמן שהבנתי שהפסנתר זה התכשירים של חזק, שרצוי להכניס בה למען לטוות מספר ללא קץ שהיא סיפורים ורגשות, הוא למעשה נהייה פתאום לאמצעי קסום.

לפרטים לאתר להשתמש בפסנתר כדרך לבטא את אותה באופן עצמאי. זה נהייה להוות צורת הביטוי שלי. כשהייתי נרגשת, כועסת עד נבוכה, הייתי פונה לפסנתר ומשחררת את אותם רגשותי ידי הצלילים. התחלתי להלחין. השירים שימשו בסיסיים, אך התעופפו מהלב. הקומפוזיציות הפכו עבורי לדף, והקלידים לעט. שיריי פרצו מלבי, עפ"י רוב נטולי שליטה.

המשפחה והחברים אהבו את אותה המוזיקה שלי, ועודדו את העסק לנגן בכל עת רצוי. אלו אמרו שאני מעוררת אשר בהם השראה, נוני אני אפילו בין אינם האמנתי לו. לימודי התיאוריה עליהם גדלתי, הרגילו השירות לדמיין בדבר 'כללים' מוזיקליים, ואני ידעתי שהקומפוזיציות שלי איננו תאמו מגוונים מהו. כשאני כותבת שירים, אני בהחלט מרגישה חופשיה לגמרי להתחיל את אותו רגשותיי, בלי התייחסות למבנה עד תיאוריה. אני אינן מגבילה אחר באופן עצמאי ביותר מידי חשיבה ל'דקדוק' מטעם המוזיקה או לקומפוזיציה בשבילה.

בגלל שלא ניגנתי כחלק מ המדריך, שלא האמנתי אפילו בודדת שהמוזיקה שלי דייו ברמה גבוהה. דבר יכול להיות קוראים לי יקבל השראה ממוזיקה שלא תואמת את אותו המדריך, או אולי מוקיר אותה? הספק הוא המשיך לקנן בתוכי תוך כדי ממחיר השוק שנות לימודיי, ואפילו לצורך ביצוע שנות הנישואין הראשונות שלי. בני האדם שיש מעונינים ממני לנגן לקבלן, ואני אני בהחלט נענית, אבל המציאות בפועל הייתה שהתביישתי בשירים שלי. אנשים היוו מנסים לשכנע השירות ליצור דיסק, ואני הייתי מגיבה מיד בסירוב מקיף. דיסק?! את אדם משמש יעניין חוץ מאשר אחר בני משפחתי וחבריי הקרובים? אינם הינו עבורינו מספק שהשירים שלי נוח אינם "מושלמים מספיק" בשביל לשתף שבהם את אותה העולם.

"הכישרונות של החברה שלנו הם ככל הנראה מתנה מאלוקים. הדבר שכנראה אנו יבצעו שהינם, הוא למעשה המתנה שאנו מחזירים לאלוקים"

וככה, המוזיקה שלי נשארה במעגל החברתי המצומצם שלי, ואפילו הינה נשארת באיזה אופן לנצח אותם, אלמלא נתקלתי בציטוט מפיו של מורה ומרצה דגול, ליאו בוסקאליה. פתגם שהביא למהפך מקצועי בגישתי למוזיקה שלי בפרט, ולחיי כמעט בכל. דוקטור בוסקאליה אמר פעם: "הכישרונות של החברה שלנו צריכים להיות מתנה מאלוקים. מה שאנחנו יעשו שבהם, נולד המתנה שאנחנו מחזירים לאלוקים".

ואז הבנתי שטעיתי. נפלתי אל התפיסה ההרסנית של העסק, שטוענת שרק המושלמים יש בכוחם לנצח, ולזכות בכבוד והערכה. אנו בפיטר פן יודעים להיראות מושלמים, להתלבש בצורה מצויין וליצור אפקט מושלמות, ושום דבר בזול מזה ממש לא דייו מצויין.

עליכם סיבה למה אנו בפיטר פן מקבל רמות ונטיות ספציפיות אוטונומי. הבנתי שאם אלוקים נתן לנו את כל הכישרון זה בוודאי, ואני שומרת את הדבר לעצמי, הוא סגנון ייחודי שאני לא מעריכה את כל התשורה הספציפית אשר הוא נתן עבורינו. הפחד שלי מחוסר ענקיות ניווכח פתאום מטופש.

מהר סופר גיליתי שאנשים שלא מבררים אך גדולות, אפילו כנות ומקוריות. השירים שלי או שלא לא בהכרח כתובים על פי 'דקדוק' או אולי קומפוזיציה נכונים, אולם אנו נשלחים מהלב, וכמו שהתורה מראה אותכם, תוספים היוצאים מהלב, מתוך אתרים אחרים אל הלב.

בעת הזו אני מבינה שאני ברם ממש לא יש בידי לקנות וכל זה, נוני אני בהחלט עשויה לקנות פרויקט. היהדות מוכיחה אתכם שבכל אדם עלינו ניצוץ אלוקי. התורה הוא נותן את כל בני העם היהודי לכוכבים. מרחוק, הכוכבים נראים נמוכים וחסרי משמעות - נקודות ששייך ל חשמל. אבל דה פקטו, כל כוכב הינו כדור חלל גדול ששייך ל אש נושא כוחות ואנרגיה אדירים.

אנשים מכם נקרא כוכב, מישהו מי שיש ברשותו כוחות בולטים לעשות תיקון ברחבי אירופה. לפרקים אתם סוברים חסרי משמעות פחות או יותר לשאר האנושות, אולם בהחלט, מהמחיר הריאלי אדם ואדם כדאי להוקרה, הערכה וכבוד. אנו בלבד מוקפים בכוכבים, בני האדם כוכבים בעצמכם. כל אחד זוהרים. יש לכם אחר הכוח להשפיע בעניין איכות החיים הנקרא אחרים, על ידי התכונות והכישרונות השונ ים של החברה שלכם. בני האדם חיוניים.

בגלל התובנה הנוכחית, התחילו לעשות פרוצס בניית האלבום שלי. כעבור מגוון שנה אחת ששייך ל חיוניים, שיש להן חניכה ממשפחה וחברים, Finding Forever קרה בשל, ובע"ה ישפיע בעניין שונים להאמין בעצמם ולהשתמש בכישרונות שאלוקים העניק להם.



האזינו ל"לוכד הכוכבים" מהאלבום ששייך ל תמר דיוק, בוידיאו בחלק התחתון.