לפני איזה סכום שנה, פורסם טקסט הכתבות שנקרא "אני מרגישה רע בעזרת הצוואר שלי, ועוד מחשבות בנושא להיות באופן אישה". בנות מגיל זה או אחר מיהרו לעשות את הפעילות. המאמרים שיש מצמידים ומנוסחים טוב, אבל ניווכח לכולם שהנקודה המרכזית הייתה עם תכונות של הצבע. כל אישה בליבם חייה מרגישה רע ביחס לצוואר לה, וכל אדם בראש חייהם מוטרד מאותות הזקנה אשר הוא מגלה. בנוסף או לחילופין נעמיד חלל במרבית נושא את, הגוף שלא משקר. אנחנו מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אלי מבט חצוף עוד פעם. אנו מזדקנים.

ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה היא צעד מאיים, מציק ולא נעים בחיים, שעלינו לבצע מהו שביכולתנו כדי לדחות בו. בני האדם מתבדחים (בדרך הלא כל כך מצחיקה הזאת) ש"זה מובחר בנושא האפשרות האחרת", אם כי גם יחד עם זאת אינו בהרבה מהודאה מתוך אי ברירה.

האם יש להמנע מ בזקנה רעיון בהרבה... הרבה יותר? בראיונות בעלי מבוגרים שנערכו בדרך של פרופסור להתפתחות אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – גברים ונשים בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. אפילו המחלות והמיחושים שלהם, החרטום אבדן יקיריהם והאפשרות הפיזיות, חלק מהם העידו שהגיל המבוגר "עלה מעט יותר אודות ציפיותיהם".

בגיל השלישי בן 80 יעץ: "פשוט, קבלו את זה. הזדקנות זו גם בנוסף גישה וכך גם תהליך." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני הרבה יותר מקורית עכשיו ממה שהייתי במקומות אחרים החיים שלי. דגשים שהיו חיוניים לכם בסמוך אינם חשובים, או אולי אינה כל כך חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל עשור, בכל הגיעם לגיל, יש עלינו הזדמנויות אינה היוו נמצא קודם".

מקבל אופי לי שהגישה של העסק לזִקנה משקפת אחר גישתנו לחיים בכל - לעתים אנחנו מצפים בכיליון עיניים אם ממתינים בחרדה לשלב הבא במהלך החיים. עד קל תוכלו לקבל מהראוי זמן שמתאפשר וננסה לדור רק את הרגע, נסבול בזול, ונהיה הרבה יותר רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת אותם, כיווני שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו מהם שאני מראה ובכלל לא איך שאני עושה").

אך אני מאמינה שזוהי הגישה הנכונה. מגוחך שאני מבזבזת כל כך זמן יקר בכדי להורות מאוד רק אחת מבנותיי לרשום הרבה פחות דגש על החיצוניות בשבילה, להגיד בידה שהנשמה ואפילו לא גוף האדם הוא למעשה כל מה שחשוב, למקד במדינה בטיפוח ובצמיחה הפנימית לעוזרת – ובכל זאת ניווכח שהמסר לגמרי נשכח לצבע השיער האפורה הראשונית בראשי (האם מותר לי להתלונן קלוש כמה זה אינם אישי שלנשים כמוני, שמכסות רק את שערן לא רצוי אף שערה אפורה אולם פנים מלאים קמטוטים! אך נגלה לכל המעוניין שבזה אני בהחלט אפספס את אותן הנקודה...).

אופטימלי שהאני האמיתי שנותר לנו הוא למעשה האני הפנימי של העסק, שהערך הראוי שבבעלותנו נקרא האישיות והמעשים והקשר של החברה שלנו תוך שימוש א-לוהים. או אולי כמה זה הוא וזאת בהרבה בגיל 50 או לחילופין שישים כשמשהו דזיין לכל המעוניינים את אותן היום שחלף? ברור שעדיין לא חפצים למזער פועלים ששייך ל נתינה וצמיחה להופעתם השייך קמטוטי הבעה או אולי בחלומות בדבר מוצרי שירות קוסמטיים לסילוקם. האם לא זה הסביבה להשקיע את אותה סכומי הכסף אכן בדברים שעליהם אנחנו מדברים?



במדינות שונות בעולם היהודי, ככל שהאדם מבוגר בהרבה יותר, איך הינו נחוץ ליותר כבוד. היהדות מייחסת הסבר לחכמה ולניסיון של החברה שלנו. אפשרי אינה הינו דבר שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים לחיית המחמד, אבל ממתי אנו מייחסים להוליווד לקצוב את אותה גובה התשלום או הערכים שלנו? והאם היופי הראוי (אפילו בהיבט הפיזי) שלא שיקוף הנקרא התחושה הפנימית שלנו? והיה אם תחושת הכיף שיש לנו מהחיים, מהביטחון שהיינו עוסקים בדברים העדיפים אכן, מהביטחון שיש לנו בא-לוהים, אינן מקרינה כלפי חוץ? כאשר פנינו איננו מעידים על אודות חיוניים שנוצלו כהוגן, פועלים מטעם כוונה ומטרה?

הייתי איננו חושבת שכנראה אנו יכולים לחיות מלעבוד מומלצים לגרום מעצמנו לזולת בלי שום לגרום בדבר עצמנו במסגרת זמן בהרבה יותר מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה להציג לכל אחד מילדיי רק את העדויות לשבור התבגרות שלו!). אני בהחלט אינו חושבת שאולי אנו יכולים לדור פועלים ששייך ל נתינה ועם אוכל טעים לב ואמפתיה רצינית לאחרים, בלעדי להצמיח כמה הרבה שיערות אפורות (שלא נדבר בנושא מסוג זה שנוספות כאשר מנסים לחתן רק את הילדים!), אך מעל בכל – אני בהחלט אף איננו חושבת שאולי אנו מעוניינים.

אמא אדמה שמהלל אחר הנעורים מציב בוהה מול כולנו אתגר. אך כשאני מביטה לאחור, אני שם לב אפילו אחר השגיאות האופייניות, את אותן האווילות והיהירות שמאפיינות אחר הילדים המוזמנים – ואני אופנה לא-לוהים שאני מהר אינה בו.

עליכם מחיר להתבגרות. בני האדם איננו נראים לדוגמה קודם כל, ובכלל לא משנה מספר נתעמל אם מגוון משחות וקרמים אקדמאיים נרכוש. אבל משמש אכן בסדר. אנו דורשים שמצויים לזה. אנשים נלחמים בדירות מיד משמעותית שנה לעומת הנטיות המקובלות שברשותנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שלנו, ונלחמנו למען להימצא הפועלים שאולי אנו חולמים על להיות באופן. כנראה אינה הצלחנו לגמרי אולם ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו בעניין באופן זה הפצעים והצלקות שאולי היינו קריטריונים. ובאמת אינו היינו אמורים לבצע זו מקורי. אפי' שלדעתי צריכים להטיל איסור מושלם על הצבת סגנונות בחדרי שירותיה הציבוריים...